תמיד תהיתי באילו נסיבות אמנים בוחרים לא לתת שם ליצירתם. או יותר נכון, בוחרים כן לתת שם, שם גנרי - "ללא כותרת".
ההסבר שלי נראה הגיוני, זה כשהיצירה כבר שבעה מתוכן (וכמו שאני רואה את זה שם העבודה הוא חלק בלתי נפרד ממנה), אז אם אין מה להוסיף, אז לא בכח. טוב, אבל בטח יש את אלה שחושבים שאם הם עשו יצירה וקראו לה ככה, זה הופך אותם לאמנים. כשאני בחרתי לקרוא לפוסט שלי ככה (לא שחס וחלילה אני לוקחת את עצמי ברצינות יתרה וחושבת שגיבובי המילים שלי הם יצירה), היה זה בלית ברירה. היה לי שם (מי מפחד מפרימו לוי?), אבל מורן כבר הספיקה להשתמש בו לפני, אז הוא נשאר יתום משם
לפני כמה שבועות סיפרתי את בועז ובמהלך התספורת הוא לבקשתי סיפר לי את כל מה שקרה ב"מחוברים". יש לי חיבה קשה לספוילרים. אין לי הסבר הגיוני לזה. כמובן שזה מה שגרם לי להתחיל לראות את זה.
איזה מעצבן זה לגלות שאתה מסכים עם מה שההורים שלך אמרו לך כשהיית קטן. אני נאלצת כיום להסכים עם מה שהוריי תמיד אמרו, שישיבה פסיבית מול מסך כששופכים עליך כמויות מידע רצוי ולא רצוי, זה לא בדיוק מקום בו המח נח. לכן חסכתי בזמן צפיה כשעליתי על הטריק של לא באמת לראות מחוברים, אלא זה שימש כפסקול לשרטוטים הטכניים שאני עושה כשיעורי בית. הפסקתי, אגב אחרי שעברתי לילה ללא שינה, עם הרבה שרטוטים, קפה וסיגריות, מחוברות ומחוברים ותפסתי את עצמי מדברת אל עצמי. כמובן שהאשמתי את בועז.
באחת הסצנות שי גולדן (עורך מוסף הארץ) יורד קשות על אשתו עלכך שאינה מכירה את פרימו לוי. הסצינה הזאת גרמה לי לאי נוחות. פרימו לוי הוא סופר איטלקי שכתב על חוויותיו בשואה וספרו "הזהו אדם" הוא אחד מהספרים החשובים במאה ה-20 לפי מקורות שונים (אפילו בוויקיפדיה זה כתוב). אמנם, אותו הספר של אותו הפרימו בדיוק שכב לי על המדף בגרסתו האיטלקית ו"ניצלתי" מההאשמות של גולדן על בורות, אך לא יכלתי להמנע מלהרהר בכל מה שנוגע ל"ידע כללי" ו"בורות".
מהו ארסנל המידע התרבותי הזה שצריך להיות לכולם ומי שיש לו חוסר, אז זה (ביטוי שמעורר בי חלחלה רבה) "חור בהשכלה"? כל הרשימות האינסופיות של "100 סרטי החובה", "500 האלבומים הטובים של העשור" ו" 1053 ספרי החובה של המאה" וכהנה רק משלות אותנו שאכן יש מידע כזה, תחום ומוגדר שאם הוא יהיה ברשותנו נהיה אינטלקטואלים אמיתיים. אני מניחה שכל אחד מאיתנו חטא לפחות פעם בתמיהה על כך שמישהו ממכריו אינו מכיר משהו או מישהו ש"חובה להכיר". אני בטוחה שכולנו היינו גם בצד השני. אני תוהה אם כמות המידע האינסופית סביבנו לא גורמת לנו לעתים לצבור פיסות מידע חסרות תוכן, מן סוג של ניים-דרופינג אינסופי.
השבוע הגעתי לספריה להחזיר את "הזהו אדם", באיחור. אחרי שלא קראתי יותר מדף.
אז נכון שזה לא קל כשזה באיטלקית ובדיוק התחלתי את הלימודים ולחוץ
אבל אני לא יכולה להימנע מלשאול את עצמי,
האם אין זה היה מכבד יותר את מר לוי אם לא היה לי מושג מי הוא?
